(הקדמה)
הפרשה התשיעית תספר שתי המלחמות אשר נלחם בן הדד מלך ארם עם אחאב, והצלחות והתשועה אשר היה לישראל בהם בדבר ה׳, ושאחאב רחם וחמל על בן הדד בהיותו אויבו ושלא חמל על נבות היזרעאלי שנהרג במצות איזבל אשתו כדי לירש את כרמו, והנבואה שבאהו עליו, ואיך עלו מלך יהודה ומלך ישראל להלחם במלך ארם לקחת ממנו את רמות גלעד, ושנהרג שם אחאב, ומה שנבא מיכיהו בן ימלא על זה. תחלת הפרשה ובן הדד מלך ארם קבץ אל כל חילו, עד ויהושפט בן אסא מלך יהודה וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש השאלות:

השאלה הראשונה אם היה רצון השם יתברך ומצותו לאליהו שימשח את חזאל למלך על ארם כדי להנקם מישראל על ידו, כמו שאמ׳ והיה הנמל׳ מחר׳ חזאל וגו׳, אם כן כאשר בא ארם להלחם עם ישראל איך נתן האל יתברך התשועה פעם אחר פעם לאחאב ולישראל? והנה היה זה בהפך מה שגזר לעשות, ועם היות שאמר הנביא לאחאב בזה וידעתם כי אני ה׳, כבר ידע יתברך שבראותם בחינת האש שירד מן השמים בהר הכרמל אמרו ה׳ הוא האלהים ולא זזו מעבודתם הזרה, ועם היות שאמרו ארם אלהי הרים אלהיהם ולא אלהי עמקים, הנה היה פשע ישראל יותר עצום בעבדם אלהים אחרים ולמה אם כן הצליחו ונושעו במלחמה?

השאלה השנית בדברי הדד כשאמרו לו אנשים יצאו משמרון, שאמר אם לשלום יצאו תפשום חיים ואם למלחמה יצאו חיים תפשום, והנה היה אם כן גזרתו בין שיהיו יוצאים לשלום או למלחמה שיתפשו אותם חיים ולא ימיתום, ולמה אם כן עשה חלוקה מהשלום או מהמלחמה ושנה תפשום חיים חיים תפשום בהיות הדין אחד?

השאלה השלישית למה הוצרכה איזבל להרוג את נבות היזרעאלי כדי שיקח אחאב את כרמו? והלא ממשפטי המלוכה היה שיוכל המלך לקחת כרמי עבדיו ושדותיהם גם מבלי מחיר אם יצטרך אליהם? וכמו שאמר שמואל הנביא במשפטי המלוכה (שמואל א ח׳ י״ד) את שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו, ואם היה רשות למלך לקחת כרמיהם לתת אותם לעבדיו, כל שכן אם יצטרך אליהם המלך לעצמו:

השאלה הרביעית בדברי מיכיהו בן ימלא, שאמר ראיתי את ה׳ יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו ויאמר ה׳ מי יפתה את אחאב וגומר ויצא הרוח ויעמוד לפני ה׳ ויאמר אני אפתנו והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו וגומר, והדברים האלה מולידים מבוכה גדולה למי שמבין אותם כמשמעם, אם באמרו שהיה שואל השם מי יפתה את אחאב, אומר שלא היה צריך השם יתברך אל מפתה יפתהו כי אם להעיר רצונו במה שיגזור חכמתו, ואם במה שאמר הרוח אני אפתנו והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו, ויתחייב מזה שנביאי השקר היו מנבאים ברוח אלהין קדישין, אם לא שהרוח והנבואה היה מכזב בהם לא הם בעצמם, ואיך היה אפשר מהשפע האמתי הנקרא רוח אלהים ישפיע שקרים בנביאים?

השאלה החמשית אם היה יהושפט איש ירא את ה׳ ולא רצה ללכת למלחמה כי אם כשישאל ראשונ׳ את דבר ה׳ ולא נסתפק עם דברי נביאי השקר כ״א בדברי מיכיהו שהיה נביא ליי׳, איך אם כן אחרי ששאלו ושהשיבו רעה הלך למלחמה? והיה אם כן בזה עובר על דברי הנביא, והכתוב אמר (דברים י״ח ט״ו) אליו תשמעון, ואמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברו אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו:

השאלה הששית אם היה שהשם יתברך האריך אפו לאחאב ואמר בימיו לא אביא את הרעה בימי בנו אביא הרעה, איך היה שבו בעצמו נתקיימה הגזרה הראשונה? כי הנה הוא עצמו מת במלחמת ארם וילקו הכלבים את דמו והזונות רחצו כדבר ה׳ אשר דבר, וזהו המורה שהגזרה שנגזרה בראשו׳ עליו כמו שיעדו אותו הנביאים נתקיימה בימיו ובעצמו.

והנני מפרש הכתובים באופן יותרו הספקות כלם:

(א) ובן הדד וגו׳. אחרי שספר בפרשה הקודמת מה שגזר השם יתברך שיעשה חזאל בישראל, ספר עתה שהכין השם יתברך שבן הדד מלך ארם בא להלחם על שמרון, והיה עמו חיל רב מאד ושלשים ושנים מלכי׳ שהיו עוזרי׳ אותו, ויעל ויצר על שמרון וילחם בה, ואין פירושו שעשה זה בפעל, כי הנה קודם שישים על העיר להלחם נגף לפני בני ישראל כמו שיבא אחרי זה, אבל פירושו שעלה לצור על שמרון ולהלחם בה, על דרך (בראשית כ״ה י׳) ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ואחר כך יפרש מה שקרהו בדרך, ולכן פרש״י ז״ל יצא ללכת לחרן, וכן בן הדד יצא להלחם בשמרון וקודם גמר מחשבתו מצאוהו צרות רבות ורעות.

(ב-ג) כי הוא שלח ראשונה מלאכיו אל אחאב, שהיה בעיר שמרון לאמר לו כספך וזהבך לי הוא ונשיך ובניך הטובים לי הם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואחאב השיבו כדברך אדוני המלך לך אני וכל אשר לי, לפי שאחאב חשב שהיה מחשב׳ בן הדד להתכבד בזה נגד המלכים אשר אתו, ושלכן שאלו אם ממונו ונשיו ובניו כלם היו תחת ממשלתו, ואחאב השיבו שהכל היה שלו לעבוד עבודתו ולהטיל מס ועבודה עליהם כרצונו, אבל לא אמר זה על שיקח בן הדד את כל אשר לו, ובן הדד לקח הדברים כפשוטם וחשב שהיה רצון אחאב לתת לו כספו וזהבו בניו ונשיו כדי שיעלה מעליו.

ולכן השיבו כי שלחתי אליך לאמר כספך וזהבך ונשיך ובניך לי תתן כי אם כעת מחר אשלח וגומר, ופירוש הדברים כן הוא, שלפי שהוא שלח בראשונה לאמר כספך וזהבך ונשיך ובניך לי הם, יפרש עתה בשליחות השני הזה שמה שאמר בראשונה לי הם הכוונה בו שיתנם אליו, ולזה אמר במקום לי הם לי תתן, כאלו אמר מה ששלחתי אליך לאמר בראשונ׳ מהכסף והזהב והנשים והבנים כוונתי היתה שלי תתן לא לי הם.

ואמרתי זה לפי שכאשר לעת מחר אשלח אליך את עבדי לא ימתינו שתתן להם כל זה אבל הם יחפשו את ביתך ואת כל בית עבדיך, והיה כל מחמד עיניהם יקחו ויביאו אלי, הנה אם כן הוסיף בשליחות השני הזה דברים, ראשונה שפירש מאמר לי הם, שהכוונה בו לי תתן, ושנית שגם לא היה רוצה שהוא יתנחם כרצונו כי אם שיעבדיו יחפשו הבית ויקחו מה שירצו, ושלישית שלא די הזהב והכסף והנשים והבנים אבל גם כל דבר אחר שיהיה מחמד עיניו יקחו, וחז״ל אמרו בתנחומא (סוף פרש׳ שמות) והלא כל מה שתבע בראשונה תבע בשנייה? אלא מה הוא אומר כל מחמד עיניך? זו היא התורה הנחמדה מזהב ומפז רב. ואמרו (סנהדרין ק״ב ע״ב) מפני מה זכה אחאב למלכות עשרים ושתים שנה? מפני שכבד את התורה שנכתבה בכ״ב אותיות:

והנה מלך ישראל נתיעץ עם הזקנים ואמר להם דעו נא וראו כי רעה זה מבקש, ר״ל ראו במה ששואל זה שהוא מבקש על כל פנים להלחם בנו, אחרי שהוא מתעולל עלילות ברשע ומבקש דברים שאין אדם בעולם שיודה בהם.

והם השיבוהו לא תשמע ולא תאבה, ר״ל לא תשמ׳ לשליחו׳ השני הזה, וגם לא תאב׳ לשליחו׳ הראשון אשר הודית לדבריו.

והנה אחאב לקח מצוע בדבר, והוא שהודה לו במה שהודה בראשונה ובשליחות השני לא הודה לו.

ובן הדד באף ובחמה ובקצף גדול שלח להשיבו דבר כה יעשון לי אלהים וכה יוסיפו אם יספוק עפר שמרון לשעלים וגומר, ר״ל כה יעשון לי אלהים כמו ששאלתי ממך, ועוד יוסיפו להרע אותי יותר מאשר שאלתי ממך אם יספוק עפר שמרון, כלומר אם העפר אשר בשמרון יספיק לכל העם אשר ברגלי אם יקח כל אחד ממנו מלא שעלו, והוא מלא אגרופו.

ומלך ישראל השיב לשלוחים דברו אל יתהלל חוגר כמפתח, ר״ל דברו לבן הדד שאין ראוי שיתהלל בנצוח המלחמה מי שהוא חוגר החרב ללכת להלחם כמו שהוא ראוי להתהלל מי שהוא מפתח החרב אחרי שובו מהמלחמה ונצח אויבו, כי לא ידע החוגר מה ילד יום ומה שיקרה לו במלחמה, וכמה מהפעמים ראינו שינצחו אנשים מועטים לחיל גדול, ולכן לא יתהלל הוא במה שהוא בספק.

ובן הדד התפעל מאד מדברי אחאב, וגם היה שכור ועם חום היין התגבר כארי וצוה שישימו על העיר, כלומר שישימו חרבם על יריכם להלחם בעיר שמרון, או שישימו מצור ומצוק על העיר, כי בטח ברוב חילו וכי כביר מצא׳ ידו:

ובהיות אחאב במצוקה ההיא בא אליו הנביא, ואמרו חז״ל (סדר עולם רבה כ׳) שזה היה מיכיהו בן ימלא, והודיעו בשם ה׳ שיתן את כן ההמון הרב ההו׳ בידו.

ושיהיה ביד נערי שרי המדינות, והמפרשים אמרו שהיו אלה בני השרים שהיו ביד המלך ערבים בעד אבותם שלא ימרדו במלך, ואין כן דעתי, כי לא אמר בבני שרי המדינות, אבל היה המנהג בשרים אז כמו שהוא עוד היום שילכו לפניהם נערים לשרתם ולרוץ לפניהם רגלים, ולהיותם הפחותים שבעם והשפלים שבהם ומספר מעט, כמו שאמר מאתים שנים ושלשים, רצה האל יתברך שתהיה התשועה בידיהם, כדי שידעו שאין מעצור ביד השם להושיע ברב או במעט, ושלא יתפאר ישראל בגבורתו. וזכר שראש המלחמה שנקרא אוסר (מלשון (שמות י״ד ו׳) ויאסור את רכבו) יהיה אחאב עצמו:

והנה אחאב עם כל רשעתו האמין בדברי הנביא, עם היות שהוסיף על דבריו כשפקד אחרי הנערים שבעת אלפים מישראל, ואולי היו הם אשר זכר שלא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו, כי ראה אחאב שלא יעשה השם יתברך נס כזה כי אם על ידי עבדיו, ולכן היה שואל כמספק מי יאסור המלחמה? כי חשב אולי לרשעתו לא יחפוץ השם שהוא יאסור המלחמה, ומחשבות השם עמקו כי לפי שהיה גזרתו שבני ארם יעשו בישראל מכת חרב והרג ואבדן באיבה גדולה ושנאה מופלגת, סבב שתהיה ביניהם מלחמה, ושינצחו ישראל ויכו בארם מכה רבה פעם אחר פעם, ושיהיה אחאב אוסר המלחמות באופן שיתילד בין ישראל וארם שנאה עצומה ויבקשו בני ארם להנקם מישראל, ושמלך ארם יצוה לאנשים לא תלחמו את קטן ואת גדול כי אם את מלך ישראל לבדו כמו שיזכור אחר זה. הנה אם כן סבב השם יתברך המלחמות האלה לסבות. אחת לאחת בין ארם ובין ישראל איבה רבה ושנאה מופלגת על מה שעשו ישראל בהם במלחמות האלה, באופן שינקמו אחרי כן מהם בכח גדול וביד חזקה ושנית כדי שישראל יראו בעיניהם כי ברצות ה׳ המעט שבהם יגבר על רבוי האויבים ונפלו לפניהם לחרב, כמו שקרה בשתי המלחמות האלה, וכאשר דברו להשמיד להרוג ולאבד אין מי יאמר לו מה תעשה, ולכן בחר שיבא הנביא ויודיע את התשועות האלה קודם היותם כדי שידעו שמיי׳ היתה זאת, והיה אחאב אוסר המלחמה כדי שזה עצמו יהיה לו אחרי כן לפוקה ולמכשול בלב מלך ארם, והותרה עם זה השאלה הראשונה:

(טז-יח) וספר הכתוב שהיתה המלחמה בעת הצהרים ושהיה בן הדד והמלכים אשר אתו שכורים בסכות, ושהגידו לו שיצאו הנערים משמרון, ושבזה אותם בלבו וצוה לעבדיו אם לשלום יצאו תפשום חיים ואם למלחמה יצאו חיים תפשום, ופירשו המפרשים שהענין אחד, רוצה לומר בין שיצאו לשלום בין שיצאו למלחמה תפשו אותם חיים ואל תהרגו אותם ונדע מהם ענין אחאב ומה הוא עושה בעיר, ואולי שלהיותו שותה שכור בסכות כפל דבריו ואמר חיים תפשום תפשום חיים. ויותר נכון לפרש שחיים הוא שם משותף, יאמר על החיים שהוא שם דבר, כמו (משלי ד׳ כ״ב) כי חיים הם למוצאיהם, (תהלים כ״א ה׳) חיים שאל ממך, ופעמים יהיה שם התואר (דברים ד׳ ד׳) חיים כלכם היום, ולפי דרך השתופים האלה נוכל לפרש מאמר בן הדד, שאם לשלום יצאו יתפשו אותם חיים ולא יהרגום, ויהיה בכאן חיים שם התאר, ואם למלחמה יצאו חיים תפשום, רוצה לומר שיתפשו חייהם, שיהיה זה בשיהרגו אותם, ויהיה חיים בכאן שם דבר, והותרה בזה השאלה השנית:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

(יט-כ) והנה הנערים יצאו מן העיר והחיל שהם השבעת אלפים אחריהם ויכו איש את אישו, רוצה לומר הכה כל אחד האיש אשר יצא לנגדו מארם הבאים לתפשם ולראות אם יצאו לשלום, ואז נסו ארם וברח בן הדד, ואחאב הכה את הסוס, אבל לא זכר הכתוב שיצא מלך ישראל משמרון כי אם אחרי שנסו ארם ושרדפו בני ישראל אחריהם, כי עדיין היה לבו נוקפו, עד שראה שהחלה התשועה ונסו ארם:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

והנה הנביא אשר יעדו בתשועה ההיא אמר לו לך התחזק ודע מה תעשה כי לתשובת השנה ארם עולה עליך, ר״ל שיכין עצמו למלחמה שהיתה עתידה לבוא עליו, וגם שיתחזק במעשים טובים ולעקור הע״ז מן הארץ אחרי אשר ראה כי ה׳ הוא האלהים וששקר הסוס לתשוע׳, כי הנה יצטרך להכין עצמו מפני שמלחמה אחרת עתידה לבא עליו:

ועבדי מלך ארם וגומר. ספר הכתוב שלתשובת השנה באו ארם למלחמה כדבר הנביא, ושהיה זה לפי שעבדי בן הדד אמרו לו אלהי הרים אלהיהם על כן חזקו ממנו וגומר, ר״ל כי לא בחיל ולא בכח היו מנצחים בני ישראל, כי ארם היו רבים מהם לאין שיעור, אבל לפי שהיה שמרון בהר אלהיהם סייעם, כי הוא אלהי ההרים. ואחשוב שלקחו זה מענין הר סיני שנתן בו יתברך את התורה, וכמו שאמר המשורר (תהלים ס״ח י״ז) למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלהים לשבתו וגומר, וחשבו שמפני זה יהיו ישראל מנצחים כל עוד שילחמו בהרים כמו שהיה הר שמרון, ולכן אמרו שיעשו מזה נסיון להלחם עמהם במישור ויראו אם לא יהיו חזקים וגבורים מהם. ואפשר שהיה דעתם בזה עוד שהאנשים הדרים בהרים ובגבעות ילמדו לרוץ ולדלג בהם כצבאים, והאנשים הדרים במישור כשיכניסו אותם להרים לא ידעו ללכת בהם במרוצה ודלוג, ולזה חשבו עבדי מלך ארם שלהיות השמרונים מלומדים לקפץ על ההרים ולדלג על הגבעות חזקו שמה מהם שלא היו מלומדים בכך, אמנם בהיותם במישור יחזקו מהם כי שם לא תועיל המנהג כי אם הכח, ולזה גם כן כוונו באמרם אלהי הרים אלהיהם ולא אלהי עמקים:

והיה מעצתם הסר המלכים איש ממקומו ושים פחות תחתיהם, לפי שהמלכים אשר באו עם בן הדד היו שותים עמו בסכות, ואולי הם עשו את בן הדד מסתבך בתענוגים ההם ונמשך אחריהם, לכן היה ראוי שישים במקומם אנשים פחותים לראשים, לפי שאלו מפני הכבוד יסתכנו ויעשו גבורה רבה מה שלא יעשו המלכים, כי אינם חוששים לכבוד ולא להתגבר מפני גודל מעלתם, ואמנם בחיל אמרו שלא היה צריך שיהיה יותר ממה שהיה במלחמה הראשונה, והבטיחוהו כל כך בנצחון שהיו אומרם ואתה תראה אם לא נחזק מהם.

והנה בן הדד שמע לקולם ויעל אפקה למלחמה על ישראל, אולי היה שם מישור גדול להלחם שם כדברי עבדיו, ולהיות אפקה ממלך יהודה שהיה בשלום עם מלך ארם עלה להלחם שמה.

ובני ישראל שכבר התאמצו בנצחון המלחמה הראשונה יצאו לקראתם.

והנביא אשר יעדו בראשונה מיכיהו בן ימלה, יעדו שנית שהשם יתברך יתן את ההמון ההוא בידם. ומאשר אמר הכתוב ביעודו שתי פעמים ויאמר, אחז״ל בתנחומא (פר׳ אמור) ששתי אמירות אמר אליו בדבר השם, האחת ונתתי את כל ההמון הזה בידיך, ושנייה כשיפול בן הדד בידך אל תחמול עליו:

(כט-ל) וזכר שכן היה שהכו בני ישראל את ארם ביום המלחמה מאה אלף רגלי, ומן השמים נלחמו, שרבים מהם שהיו בורחים לאפקה ונפלה החומה עליהם ומתו שמה עשרים ושבעה אלף הנותרים, ובן הדד נס ויבא בעיר אפקה חדר בחדר להחבא מפני מלך ישראל שלא יהרגהו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

וכראות עבדיו שלא היה לו מקום לנוס, ולא יוכל לצאת מן העיר כי אם שיפול ביד בני ישראל, אמרו הנה נא שמענו שמלכי בית ישראל מלכי חסד הם, ר״ל שנוהגים לעשות חסד חנם עם כל אדם, וישימו שקים במתניהם וחבלים בראשם ויצאו אליו אולי יחיה את נפש בן הדד, והנה היו השקים במתניהם כדרך שבויי המלחמה, והחבלים בראשיהם מוכנים להתלות בהם, וכאלו אמרו בזה אדוננו המלך הננו שבויי חרבך וראויים אנחנו שתצוה לתלות את ראשנו בחבלים הללו אם לא מפני היותך מלך חסד.

והנה בראשונה כשדברו לאחאב אמרו עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי, רוצה לומר אינו שואל ממך מלכות ולא שררה כי אם חיי ראשו בלבד, ואחאב (כדרך האויל שמשיב דבר בטרם ישמע) כששמע שם בן הדד השיבם העודנו חי אחי הוא, ובזה היה אליו מהאשמה והסכלות מה שלא יעלם, כי הנה בהיות אחאב על כסא מלכותו בשמרון כששלח אליו בן הדד לאמר כספך וזהבך לי הם, השיבו אחאב כדברך אדוני המלך ואמר כל אשר שלחת אל עבדך בראשונה אעשה. והנה לא אמר אז בן הדד אחי הוא, כ״ש בהיות הדד תחת כפות רגליו למה לא קבל המאמר שאמרו עבדך בן הדד? ולמה השיבם אחי הוא? ואם היה שירא להלחם עמו ונתנו ה׳ לפניו והחרימו והיה בידו מן הידוע שהיה עבדו ואויבו לא אחיו.

והנה עבדי בן הדד היו יותר חכמים ממנו, שכאשר שמעו דבריו אחי הוא החליטו הדברים ממנו, לפי שהאנשים ההם היו מנחשים, כלומר יודעים בדרך ארץ ובמדיניות הרבה, כמו (בראשית מ״ד ט״ו) נחש ינחש איש אשר כמוני, ובהיותם אומרים לאחאב עבדך בן הדד ראו שהוא אמר אחי הוא, ומיד מהרו לשנות דבריהם ולומר לשון אח במקום מה שהיו אומרים לשון עבד, ומלת ויחליטו הוא כמו וימהרו, ששניהם לשון מהירות וזריזות, וענינו שבראשונה היו אומרים עבדך בן הדד, ולפי שחשבו שהיה מההכרח שישתעבד לאחאב וישאר לו עבד עולם מלך אסור ברהטים, וכאשר שמעו שאמר אחי הוא בהיותו אויבו ולוחם בו, הכירו כי לא יצטרך בן הדד להשים נפשו עבד לאחאב, ולזה סדרו דבריהם בלשון אח, ועל כיוצא בזה נאמר (משלי י״ז י״ז) ואח לצרה יולד, כי זה היה לרעתו ולצרות של אחאב. וזכר שהוא השיבם בואו קחוהו ושיצא אליו בן הדד והעלהו על המרכבה

ואז אמר אליו בן הדד הנזכר הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב, רוצה לומר שישיבם אל מלך ישראל ושישים לו חוצות בדמשק לקחת שם המכס כאלו היה דמשק שלו.

ואמר כאשר שם אבי בשומרון, כי אביו של אחאב היה משועבד לארם, עד שמלכי ארם הושיבו בשמרון מקבלי המכס, וכן אמר בן הדד לאחאב שיעשה לו בדמשק. ואחאב נתפייס בזה ואמר לו ואני בברית אשלחך, ר״ל עם היות מהראוי שתשב ברשותי עד אשר תעשה כאשר דברת, הנה אני מאמין בדבריך ואשלחך כשתכרות לי ברית לעשות מה שדברת. וגם בזה היה אליו מהפשע, כי לא האמין כן בן הדד ממנו כאשר אמר כספך וזהבך וגומר והאמין אחאב לדבריו, ואין ספק שאם היה כן אחאב ביד בן הדד היה לוקח ממנו את כל ארצו ואת כספו וזהבו ונשיו ובניו, כאשר שאל (בן הדד) בגובה לבו ובזדן רוחו מאתו: